פסח תש"ע ארה"ב/ישראל בין עבדות לחירות

פסח הוא החג בו אנו חוגגים את הפיכתנו לעם. את המסע האישי והלאומי מעבדות לחירות , ממצרים לישראל, מהגולה אל אדמת המולדת. את הפסח הזה אנחנו (משפחת שגיא) חוגגים בארצות הברית. במסלול ההפוך לכאורה - מתרחקים מישראל, פועלים בקרב בני עמנו שבגולה, רחוקים מהאביב הארץ ישראלי, מהפריחה והריחות, מתרועת החג בין השיבולים בעומר ובערב הסדר הקיבוצי שלנו. אבל יש לזה גם צד שני - את הפסח הזה אנחנו חוגגים מתוך המסע הלאומי. מתוך הקהילה היהודית שבגולה, מתוך הדיאלוג עם בוגרי השומר הצעיר על ציונות וסוציאליזם ומה זה אומר לחייהם הבוגרים - בישראל ? בארצות הברית ? דיאלוג שמוביל לקבוצת עלייה ראשונה שמתגבשת לאחר שנים רבות של "יובש", את הפסח הזה אנו חוגגים מתוך החזית של המאבק על ההמשכיות היהודית בגולה, על החינוך היהודי, על ההגעה לרוב בני עמנו שהולכים ומתרחקים. לשם כך אנו פועלים בהקמת קינים חדשים, בסמינרים חודשיים, בהרשמה למחנות הקיץ של התנועה בארה"ב וקנדה. וכך מתחברים ערכי החג עם השליחות שלנו כאן ומאפשרים להכיל את המרחק והחסר. ולזה מצטרפת גם פרספקטיבה אקטואלית במתח והמשבר שהולך ומתרחב בין המדינה שלנו - ישראל, למדינה בה אנו חיים כעת, הגדולה בידידות, ארה"ב. משבר מאתגר מאוד גם בשבילנו כשליחים של הסוכנות היהודית (הממלכתית)עימה אני חתום על חוזה מחייב, שלא אהיה "פוליטי מדי", שלא אצא נגד דרכה של ישראל הרשמית. אבל גם שליחים של השומר הצעיר וגבעת חביבה (התנועתיים) שאותם אני לא רק מייצג אלה אירגונים שמבטאים את השקפת עולמי וערכיי. אירגונים אלה מסתכלים בהערכה על מנהיג המדינה של "הקפיטאליזם החזירי" שמצליח לראשונה, כנגד זרמים עמוקים מאוד של אמריקה השמרנית והאולטרה קפיטליסטית, להוביל לרפורמה היסטורית שתבטיח מענה בריאותי בסיסי לאזרח. שמבטאת ערבות הדדית מינימאלית של המדינה לאזרחיה. ואותו מנהיג , ואותו ממשל, מסוגל , לראשונה אולי, להפסיק את "משחק הקריצות" עם ישראל המתנחלת, הכובשת , סרבנית השלום. מי שמייצג את השומר הצעיר וגבעת חביבה לא רואה בנשיא שכזה אנטישמי , זהו נשיא פרו ישראלי , פרו הישראל שאליה אנו חותרים ופועלים כבר שנים רבות למען נצא "ממצריים " שלנו ונחזור להיות בני חורין, ונאפשר גם לשכנינו להיות בני חורין. אז אני לא עוסק כאן בהפגנות פוליטיות בראש חוצות (כנגד החוזה שלי...)אבל אני בהחלט מחנך על המורכבות הזאת. על דרכנו הייחודית בקרב עם ישראל, על האפשרות שדווקא אנחנו (השומר הצעיר), דווקא כאן (בארה"ב) יכולים לחבר את הדורות הבאים לעם היהודי, אולי טוב יותר מהקהילה היהודית הממוסדת, הדתית והנוטה לימין. ועדיין נותר להבקיע חומות של חשדנות ואי אמון על מנת שנצליח בשליחות הזו שהיא למען כלל ישראל. "בכול דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אני משתדל בפסח הזה לא רק לראות את עצמי כמי שמשתדל לפעול למען יציאת מצרים של הדור הנוכחי, אני משתדל על מנת שהעם שלנו והארץ שלנו יצליחו להתחבר טוב יותר ולהציג עתיד מזמין יותר לשותפות של הדורות הבאים
חג שמח לכם חבריי, שותפיי לדרך


ועכשיו נעבור לחצי השני שלי. "החצי השני של השליחות" קוראת לזה זוגתי האהובה והכל כך גלייתית. אז הנה לפניכם סיפורי אמריקה שלנו פרק ב

מה נשתנה הלילה הזה? – או כל הדברים שמתחילים ב- ססס... – סנאים... סקי... סערה

סנאים –
זו החיה החמודה הקטנה הזו עם הזנב הארוך שמסתובבת כאן בכל גינה או רחוב, בהמונים. בכלל טנפלאי היא שמורת טבע קטנה – צפרים נדירות, צבאיים מהלכים ברחובות, בימים טובים ניתן לראות אפילו דוב... ובעיקר אין ספור סנאים...
שניים מהם התבלבלו, כמו שאומרת הגננת לילד שמרביץ בגן, והחליטו להכנס לגור אצלנו בבית. בהתחלה במרתף, אחר כך עברו לסלון ולעליית גג. ואולי היינו אנחנו שהתבלבלנו ונכנסנו לגור אצלם בבית – איך שהוא יש לי הרגשה שהם היו כאן קודם.
על כל פנים אחר הצהריים אחד אנחנו (שזה אני והילדים – וחברה שלי והילדים שלה), מגלים שיש לנו סנאים בבית! אין לדעת מי יותר מבוהל- הם או אנחנו.
תוך זמן לא קצר אני מבינה שבבית שלי מסתובבים חיות בר קטנות, מכרסמים נושכים, למעשה חולדות ענקיות...... הם עלולים לכרסם את הצנרת, לנשוך את הילדים, בכלל הם מעבירים כלבת...
אחרי לילה של בירורים אנחנו סוגרים עם חברה ללכידת סנאים שגובה מאיתנו סכום צנוע של מאות דולרים, מציבה מלכודות ענק, סוגרת את הארובה ונעלמת.... אני אומרת שהם עבדו עלינו... יניב אומר שהם מטפלים במקריים דחופים יותר- בטח יש משפחות שנכנס אליהם דוב הבייתה.

סקי –
ספורט יקר וקר. אבל מה אנחנו כאן, יורד המון שלג – זקני ניו יורק לא זוכרים כל כך הרבה שלג כמו השנה,
קבלנו מכנסיים לסקי מהדודים בקנדה ושלושה פסים (שזה כרטיסי כניסה חינם) לאתר מפורסם בקנדה (יש לנו שם קן של השומר הצעיר ושליח צעיר והמון משפחה מקסימה).
למזלינו מטר מחליטה בבוקר שהיא לא באה איתנו ומעדיפה להישאר לבשל עם הדודה שלה את ארוחת השבת. אחרי נסיעה מרתקת בין דרכים חסומות משלג, לצד עצים מכוסים לגמרי... אנחנו מגיעים.
שעה וחצי לוקח לנו להתלבש להשכיר את הציוד ולנוע עם הסקי הענק והכבד לעבר האתר. השיעור למתחילים מתחיל רק בעוד שעה וחצי ואנחנו מחליטים לנסות לבד. עכשיו ככה – להחליק זה דבר אחד. לעצור זה דבר אחר לגמרי. החלק הנחמד הוא לעלות על "שטיח הקסם" ולהתבונן על מאות האנשים והילדים הממש קטנים שמסביב, שגולשים בבטחון ובהנאה. אני מגיעה למעלה, ניצבת על "פסגת ההר" למתחילים –והדופק מתחיל לעלות את הקצב. עיני מחפשות את יניב לעזרה. אני רואה אותו מקרטע בין שני הילדים הספורטיבים שלי ומתרסק לתוך השלג תוך גלישה מזו לזה, - אני מבינה שאני לבד בסיפור הזה. אני בוחרת את המסלול הכי פנוי – מילא אני, אבל לפחות לא לפגוע באף אחד, מכופפת ברכיים לתנוחת "פיצה" ולאט לאט גולשת בלי להסתכל קדימה. מה אני אגיד? זה יותר טוב מלנהוג! בשבילי כמובן.
והילדים? הם עלו לבסוף עם יניב למסלול השני בדרגת קושי באתר הסקי – לא לפני שתו נפרד ממני: "אמא, אם אני אתרסק, תדעי שאהבתי אותך!".

סערה –
השלג כבר נמס והאביב מתקרב לפחות באופן תיאורטי ואז בסוף השבוע החשוב שבו אנחנו מארחים את להקת המחול הקיבוצית שהגיעה במיוחד לציין איתנו "100 שנות קיבוץ" – סערה! אף אחד לא מבין את העוצמה עד שלא מתגלים הנזקים למחרת וגם אנחנו נוסעים בלי פחד לניו יורק למופע. כשאנחנו חוזרים הדרכים חסומות. אין חשמל בכל האיזור. רמזורים נתלשו ונפלו על הכביש, עצים עקורים חוסמים את הכבישים ואנחנו מפלסים את דרכנו בגבורה ומגיעים לבית החשוך.
בבוקר מסתבר שעצים נפלו על רכבים, על בתים והרסו אותם לגמרי. העצים גדולים – השורשים שלהם קצרים כי מי התהום באיזור גבוהים והבתים מעץ. שני אנשים נהרגו בטינאק שזה ממש לידינו- והמון המון חוטי חשמל נקרעו – כל האיזור מנותק מחשמל וההופעה השנייה שלנו בוטלה. בחוץ, לאור השמש הזורחת, מתגלים הנזקים. אנחנו בסדר, גם החברות שלי. אצלנו החשמל חוזר רק אחרי יומיים – בינתיים המרתף מוצף, כמו אצל רוב האנשים מסביב, כי המשאבות לא עובדות. כל השבוע אנחנו מארחים משפחות שעדיין אין להם חשמל. בישראל, אנחנו אומרים, כבר היו מזמן יוצאים להפגנות, מפטרים את מנכ"ל חברת החשמל.
כאן באמריקה הגדולה משפחות יושבות חמישה ושישה ימים ללא חשמל, בשקט. בית הספר נסגר וגם ה- ג'י סי סי. רק הקניונים הגדולים מחוברים לגנרטורים וממשיכים לפעול כתמיד.

בעין השופט שלנו חוטי החשמל כבר מזמן מתחת לאדמה. בעניין הסנאים, אם התבאורן לא היה מתמודד עם הנושא, לבטח היו מקימים ועדת סנאים שהייתה בודקת וממליצה עם איזו חברה כדאי לעבוד.
כשהייתי קטנה ועוד לא ידעתי בכלל שהעולם מחולק לעשירים ועניים, גדלתי בקבוץ כפר סאלד שבצפון. השתתפתי בחוג סקי לילדים. היה בקיבוץ מחסן של ציוד לסקי. אני זוכרת את אמא שלי ויניב לוקחים ציוד מהמחסן ועולים לחרמון.
בעיתון של עין השופט, שהוא ללא ספק העיתון הכי טוב שיש ואנחנו לא מחמיצים את הקריאה בו, אספו אנשים שונים את תכני החג לדיון על חופש, חירות ואחריות, על כלא וכפייה של צורת חיים איש על רעהו.
אני מוסיפה את המילה בחירות – שחובקת בתוכה גם היא את המילה חירות. אני הופכת ובודקת את הבחירות שלי והחירות שלי.
פעם, לפני הרבה שנים ישבתי בשיחה כמעט אישית (יחד עם יניב שלי – שהוא אחת הבחירות הטובות ביותר שעשיתי בחיי ושאני ממשיכה לעשות) עם רב. הייתה שיחה כנה ומרתקת. בסוף השיחה החצפתי ושאלתי: "כבוד הרב, תסביר לי איך אדם מתקדם ונאור שכמוך צריך לחיות תחת מסכת של אסור ומותר שמישהו אחר קבע מזמן. אתה לא יכול לבחור לעצמך מה לאכול ומתי? מתי להיות עם אישה? מתי להדליק חשמל? או לסוע?- " הרב הקשיב לי קשב רב ולבסוף בחר את מילותיו: "אני." הוא אמר, "אני בוחר לעצמי כל בוקר מחדש להיות חלק מהעולם הדתי. אני בוחר לקחת על עצמי את כל החוקים והמצוות שאני מאמין שהופכים את חיי למשמעותיים, לנכונים וליהודיים יותר – עבורי".
מטנפלאי הקרה, שאותות האביב אוטוטו מתחילים בה שלוחה ברכתינו האוהבת לחג חירות שמח!
בהמשך אני מבטיחה לספר על ניו יורק העיר הגדולה, על הפארקים היפים שסביב לנו, על החינוך הציבורי האיכותי לו זוכים ילדינו כאן, על הביקורים בטורונטו ועל הדברים המקסימים שאנחנו חווים כאן. חג שששששמח גליה.
,