אנחנו לא המציאות בישראל אנחנו מה שישראל יכולה להיות

המיקום: מרכז הקהילתי היהודי של האפר איסט סייד בני יורק
האירוע - קונצרט של אחינועם ניני ומירה עוואד בחסות המרכז היהודי ובשותפות עם גבעת חביבה. מה לגבעת חביבה ולמוזיקה הנפלאה של אחינועם ומירה? אחינועם ומירה הן זוכות פרס גבעת חביבה לשלום לשנת 2009. פרס אותו קיבלו בטקס חגיגי ורב משתתפים שנערך במסגרת חגיגת ציון 60 שנה לגבעת חביבה, הארגון הותיק ביותר שעוסק בדו קיום וחברה משותפת בין ערבים ויהודים בישראל. הנימוקים למענק הפרס היו: "מירה עווד ואחינועם ניני נבחרו בזכות פעילותן והופעותיהן המשותפות כאמניות יהודיה וערביה - לציון פעולתן האמיצה, ביחד ולחוד, למען שלום ודיאלוג ישראלי-פלסטיני; על מאמציהן לבנות באמצעות המוזיקה, גשרים בין בני-אדם גם בזמנים קשים של סכסוך אלים; על יכולתן להראות שרוח האדם וחירות המחשבה מסוגלות להתגבר על מכשולים פיזיים ומנטאליים כדי ליצור דיאלוג המבוסס על מילים ותווים במקום רובים ופצצות; ועל היותן שותפות לטווית קשרים אישיים היוצרים דו-שיח ועתיד טוב יותר למזרח התיכון.
המוניטין הבינלאומי של מירה ואחינועם, הפך אותן לצמד של שגרירות שלום ודוברותיהן של אלפי אנשים משני הצדדים העוסקים באופן יומיומי, כמונו אנו, ביצירת קשרים אישיים, רקימת דו-שיח ובבנייה משותפת של עתיד טוב יותר באזור המסובך והמיוסר בו אנו חיים.
פרס חביבה רייק לשלום נוסד על ידי גבעת חביבה בארץ וקרן החינוך של גבעת חביבה בארה"ב, במטרה לכבד את פועלם של אנשים המערבים את עצמם בחתירה למען השלום במזרח התיכון, ביוזמות לקידום הבנה הדדית ודיאלוג פוליטי, תרבותי ודתי בטיפוח הסובלנות וכיבוד זכויות האדם. שנת 2009 מציינת מלאת 60 שנה לייסוד גבעת חביבה. וועדת הפרס החליטה שמן הראוי בשנה מיוחדת זו, להעניק את הפרס במשותף לאישה ערביה ויהודיה, אזרחיות ישראל, שבפעולתן מייצגות את רוח שיתוף הפעולה היהודי-ערבי אותו אנו מיישמים בגבעת חביבה בכל שנות קיומה".

כאשר נודע לנו, צוות גבעת חביבה בארצות הברית, על הגעתן לקונצרט בניו יורק שמחנו להגיע לאירוע ולהמשיך את התמיכה והקשר של גבעת חביבה והזמרות.

אחרי שעתיים מלאות אופטימיות ותקווה, עמדנו שם בחדר קבלת הפנים נרגשים ביחד עם אחינועם ומירה לתמונה משותפת. נרגשים על עוצמת החוויה ששתי הנשים האלה מקרינות על סביבתן. על החיבור שניתן לעשות באמצעות מוזיקה. על הכוח הנשי שפרץ וחיבר בין האישה הערביה לבין האישה היהודיה. על החיבור וההשפעה שפרצה מהבמה ועטפה את הקהל. מתרגשים מהתחושה שאכן "חייבת להיות דרך אחרת" כמו שהשתיים שרות. הן שרות ומדברות על שותפות של שונים, על ההכרח בחיבור, על היותנו דומים, על אהבה פשוטה בין אנשים, על אחווה , על סולידריות. ערכים שאני כל כך הרבה שנים מאמין בהם ומחנך לאורם - יוצאים בפשטות ובעוצמה כל כך חזקה דרך המוזיקה המשותפת של אחינועם ומירה. מוזיקה הרמונית שיוצרת הרמוניה בנפשו של האדם, ותקווה לעתידה של המדינה שלנו
אחינועם , עומדת על הבמה, מחבקת את מירה ואומרת: אנחנו לא המציאות בישראל, אבל אנחנו מעידות על הפוטנציאל של מה שיכול להיות בישראל. ומירה מסבירה לקהל את חייה כאקרובטית שמהלכת על חבל דק על מנת שלא ליפול. חייה של אישה בחברה הערבית ושל פלשתינאית בחברה הישראלית. והכל כל כך פשוט, ונכון, ונקי, ואמיתי. שנים רבות כל כך אני עוסק בנושאים האלה ובתכנים האלה ממש. קולי צרוד אבל כוונותי זכות. כוונות של פטריוט ישראלי שמאמין ש"חייבת להיות דרך אחרת" בשביל המדינה שלי. דרך של שלום , ושיוויון. דרך של צדק חברתי. דרך של אהבה אנושית ואחווה בין בני אדם שותפים לבית ולדרך. ובערב הזה , דווקא בניו יורק, הכל היה שם על הבמה בזכותן של שתי נשים שיופיין החיצוני מעיד על יופיין הפנימי

בלילה כשחזרנו הביתה גליה ואני הראיתי לתו וגיא ילדינו הגדולים את התמונה שלנו (צוות גבעת חביבה, ארצות הברית) עם מירה ואחינועם, כך הם הגיבו: תו , בננו הבכור (15) אמר: איזה בושות, מה אתם אייזה גרופיס טינאייג'רים שאתם הולכים להצטלם עם הזמרות? תיכף גם תגידו לי שביקשתם חתימות....וגיא ביתנו האמצעית(12) אמרה: אז אני מבינה שהשחרחורת היא הערביה, והבהירה יותר היא היהודיה ושתיהן נראות מעולה! . ואולי זה הסיכום הנכון בשבילי: הבן שלי מציין שאני קצת ילדותי כי אני מעריץ את הזמרות האלה, הבת שלי חושבת שאחינועם ערבייה ומירה יהודייה ושניהם ביחד בהערותיהם מצטרפים לתמונה שאין הבדל בין היהודיה והערביה, יש שותפות , אהבה וסיכוי ותקווה. וכן, את זה בדיוק אני מעריץ

תגובות מרתקות והפעם על הסנאי

מאז התחלתי עם הבלוג אני מקבל תגובות נהדרות על הפוסטים. רובם , ככולם, אינן מופיעות בבלוג. תגובות אלה נשלחות אלי במייל ומהוות מרכיב נוסף בדיאלוג וקשר עם חברים, משפחה ושותפים לדרך. לאחר שגליה הצטרפה לבלוג והחלה לכתוב על "החצי השני של השליחות", התרבו התגובות החיוביות לבלוג. כתיבתה של גליה נקראת בשקיקה (כך נכתב לנו). אני מקווה שזה לא אומר שכתיבתי מהווה שיעמום מוחלט....אבל אני בהחלט יודע כבר שנים רבות שגליה מרתקת ואני גאה ונהנה מזה. בכל אופן השבוע קיבלנו תגובה נפלאה לפוסט של גליה על הסנאים מחברתנו רוחמה לפידות מעין השופט. בהסכמתה של רוחמה מובאת להלן תגובתה לפוסט


לגליה יניב והילדים היקרים
ערכה ורשמה באהבה עבורכם: רוחמה לפידות

האינדיאנים במקורותיהם חיו בטבע הסתובבו בשדות וביערות וכל מפגש עם חיה היה עבורם מסר מהבורא והיקום.
כמה מילים על הסנאי שבא לבקר בביתכם לקראת חג הפסח
הסנאי הוא מכרסם, בלתי צפוי, תזזיתי, אוגר ואוסף אך מביא איתו עוד כמה איכויות רוחניות כסמל.
המפגש עם הסנאי מלמד אותנו להתכונן לבאות ובמיוחד לימי החורף הקרים והסוערים. הוא סמל לפעלתנות והכנה.
הסנאי בהתנהגותו הבלתי צפויה מקנה לו יתרון המאפשר לו להתגבר על כוונותיהם של רבים לצוד אותו. יכולת האיסוף של הסנאי באה ללמד את הפוגש אותו איך לאגור אנרגיה לזמנים שתזדקקו לה, היא מלמדת איך לחסוך לשם שימוש בעתיד, בין אם מדובר בדברים חומרים ובין אם מדובר בכוחות נפש.
אומרים על הסנאי שהוא חבר בתנועת צופים של בעלי החיים (מצטערת שלא השומר הצעיר אולי אפשר לגייס אותו...), וסיסמתו היא: "היה נכון תמיד".
הסנאי מביא מסר לבדק בית ולבדוק איך אנו מאזנים את חיינו מה מיותר לנו בחיים ועל מה כדאי לוותר, שאינו משרת אותנו, איפה אנחנו מפריזים ואיפה מחסירים. איזה פחדים מהעתיד מחשבות ה"מה יהיה" הם עומסים מיותרים לנו ועדין קשה לנו לוותר עליהם.
הסנאי בא ללמד אותנו:
ליצור מרחב לכניסת שפע בחיינו (כשמוותרים על המיותר מתפנה מקום לשפע).
מלמד אותנו לבדוק אם אנו פועלים באופן הנכון, המתאים והמדויק לנו.
מלמד אותנו לעצור ולהיות מודעים לחזקים שלנו ומה המקומות והאנשים שממלאים אותנו תקווה, אמונה ואהבה.

ולמרבה הפלא הסנאי מלמד אותנו לזהות את החמץ בחיינו.
ה ח.מ.צ = חייבים מוכרחים צריכים
ולהתמקד במה אני רוצה
מה אני בוחר
מה נכון ומתאים לי

באהבה רבה
רוחמה

פסח תש"ע ארה"ב/ישראל בין עבדות לחירות

פסח הוא החג בו אנו חוגגים את הפיכתנו לעם. את המסע האישי והלאומי מעבדות לחירות , ממצרים לישראל, מהגולה אל אדמת המולדת. את הפסח הזה אנחנו (משפחת שגיא) חוגגים בארצות הברית. במסלול ההפוך לכאורה - מתרחקים מישראל, פועלים בקרב בני עמנו שבגולה, רחוקים מהאביב הארץ ישראלי, מהפריחה והריחות, מתרועת החג בין השיבולים בעומר ובערב הסדר הקיבוצי שלנו. אבל יש לזה גם צד שני - את הפסח הזה אנחנו חוגגים מתוך המסע הלאומי. מתוך הקהילה היהודית שבגולה, מתוך הדיאלוג עם בוגרי השומר הצעיר על ציונות וסוציאליזם ומה זה אומר לחייהם הבוגרים - בישראל ? בארצות הברית ? דיאלוג שמוביל לקבוצת עלייה ראשונה שמתגבשת לאחר שנים רבות של "יובש", את הפסח הזה אנו חוגגים מתוך החזית של המאבק על ההמשכיות היהודית בגולה, על החינוך היהודי, על ההגעה לרוב בני עמנו שהולכים ומתרחקים. לשם כך אנו פועלים בהקמת קינים חדשים, בסמינרים חודשיים, בהרשמה למחנות הקיץ של התנועה בארה"ב וקנדה. וכך מתחברים ערכי החג עם השליחות שלנו כאן ומאפשרים להכיל את המרחק והחסר. ולזה מצטרפת גם פרספקטיבה אקטואלית במתח והמשבר שהולך ומתרחב בין המדינה שלנו - ישראל, למדינה בה אנו חיים כעת, הגדולה בידידות, ארה"ב. משבר מאתגר מאוד גם בשבילנו כשליחים של הסוכנות היהודית (הממלכתית)עימה אני חתום על חוזה מחייב, שלא אהיה "פוליטי מדי", שלא אצא נגד דרכה של ישראל הרשמית. אבל גם שליחים של השומר הצעיר וגבעת חביבה (התנועתיים) שאותם אני לא רק מייצג אלה אירגונים שמבטאים את השקפת עולמי וערכיי. אירגונים אלה מסתכלים בהערכה על מנהיג המדינה של "הקפיטאליזם החזירי" שמצליח לראשונה, כנגד זרמים עמוקים מאוד של אמריקה השמרנית והאולטרה קפיטליסטית, להוביל לרפורמה היסטורית שתבטיח מענה בריאותי בסיסי לאזרח. שמבטאת ערבות הדדית מינימאלית של המדינה לאזרחיה. ואותו מנהיג , ואותו ממשל, מסוגל , לראשונה אולי, להפסיק את "משחק הקריצות" עם ישראל המתנחלת, הכובשת , סרבנית השלום. מי שמייצג את השומר הצעיר וגבעת חביבה לא רואה בנשיא שכזה אנטישמי , זהו נשיא פרו ישראלי , פרו הישראל שאליה אנו חותרים ופועלים כבר שנים רבות למען נצא "ממצריים " שלנו ונחזור להיות בני חורין, ונאפשר גם לשכנינו להיות בני חורין. אז אני לא עוסק כאן בהפגנות פוליטיות בראש חוצות (כנגד החוזה שלי...)אבל אני בהחלט מחנך על המורכבות הזאת. על דרכנו הייחודית בקרב עם ישראל, על האפשרות שדווקא אנחנו (השומר הצעיר), דווקא כאן (בארה"ב) יכולים לחבר את הדורות הבאים לעם היהודי, אולי טוב יותר מהקהילה היהודית הממוסדת, הדתית והנוטה לימין. ועדיין נותר להבקיע חומות של חשדנות ואי אמון על מנת שנצליח בשליחות הזו שהיא למען כלל ישראל. "בכול דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אני משתדל בפסח הזה לא רק לראות את עצמי כמי שמשתדל לפעול למען יציאת מצרים של הדור הנוכחי, אני משתדל על מנת שהעם שלנו והארץ שלנו יצליחו להתחבר טוב יותר ולהציג עתיד מזמין יותר לשותפות של הדורות הבאים
חג שמח לכם חבריי, שותפיי לדרך


ועכשיו נעבור לחצי השני שלי. "החצי השני של השליחות" קוראת לזה זוגתי האהובה והכל כך גלייתית. אז הנה לפניכם סיפורי אמריקה שלנו פרק ב

מה נשתנה הלילה הזה? – או כל הדברים שמתחילים ב- ססס... – סנאים... סקי... סערה

סנאים –
זו החיה החמודה הקטנה הזו עם הזנב הארוך שמסתובבת כאן בכל גינה או רחוב, בהמונים. בכלל טנפלאי היא שמורת טבע קטנה – צפרים נדירות, צבאיים מהלכים ברחובות, בימים טובים ניתן לראות אפילו דוב... ובעיקר אין ספור סנאים...
שניים מהם התבלבלו, כמו שאומרת הגננת לילד שמרביץ בגן, והחליטו להכנס לגור אצלנו בבית. בהתחלה במרתף, אחר כך עברו לסלון ולעליית גג. ואולי היינו אנחנו שהתבלבלנו ונכנסנו לגור אצלם בבית – איך שהוא יש לי הרגשה שהם היו כאן קודם.
על כל פנים אחר הצהריים אחד אנחנו (שזה אני והילדים – וחברה שלי והילדים שלה), מגלים שיש לנו סנאים בבית! אין לדעת מי יותר מבוהל- הם או אנחנו.
תוך זמן לא קצר אני מבינה שבבית שלי מסתובבים חיות בר קטנות, מכרסמים נושכים, למעשה חולדות ענקיות...... הם עלולים לכרסם את הצנרת, לנשוך את הילדים, בכלל הם מעבירים כלבת...
אחרי לילה של בירורים אנחנו סוגרים עם חברה ללכידת סנאים שגובה מאיתנו סכום צנוע של מאות דולרים, מציבה מלכודות ענק, סוגרת את הארובה ונעלמת.... אני אומרת שהם עבדו עלינו... יניב אומר שהם מטפלים במקריים דחופים יותר- בטח יש משפחות שנכנס אליהם דוב הבייתה.

סקי –
ספורט יקר וקר. אבל מה אנחנו כאן, יורד המון שלג – זקני ניו יורק לא זוכרים כל כך הרבה שלג כמו השנה,
קבלנו מכנסיים לסקי מהדודים בקנדה ושלושה פסים (שזה כרטיסי כניסה חינם) לאתר מפורסם בקנדה (יש לנו שם קן של השומר הצעיר ושליח צעיר והמון משפחה מקסימה).
למזלינו מטר מחליטה בבוקר שהיא לא באה איתנו ומעדיפה להישאר לבשל עם הדודה שלה את ארוחת השבת. אחרי נסיעה מרתקת בין דרכים חסומות משלג, לצד עצים מכוסים לגמרי... אנחנו מגיעים.
שעה וחצי לוקח לנו להתלבש להשכיר את הציוד ולנוע עם הסקי הענק והכבד לעבר האתר. השיעור למתחילים מתחיל רק בעוד שעה וחצי ואנחנו מחליטים לנסות לבד. עכשיו ככה – להחליק זה דבר אחד. לעצור זה דבר אחר לגמרי. החלק הנחמד הוא לעלות על "שטיח הקסם" ולהתבונן על מאות האנשים והילדים הממש קטנים שמסביב, שגולשים בבטחון ובהנאה. אני מגיעה למעלה, ניצבת על "פסגת ההר" למתחילים –והדופק מתחיל לעלות את הקצב. עיני מחפשות את יניב לעזרה. אני רואה אותו מקרטע בין שני הילדים הספורטיבים שלי ומתרסק לתוך השלג תוך גלישה מזו לזה, - אני מבינה שאני לבד בסיפור הזה. אני בוחרת את המסלול הכי פנוי – מילא אני, אבל לפחות לא לפגוע באף אחד, מכופפת ברכיים לתנוחת "פיצה" ולאט לאט גולשת בלי להסתכל קדימה. מה אני אגיד? זה יותר טוב מלנהוג! בשבילי כמובן.
והילדים? הם עלו לבסוף עם יניב למסלול השני בדרגת קושי באתר הסקי – לא לפני שתו נפרד ממני: "אמא, אם אני אתרסק, תדעי שאהבתי אותך!".

סערה –
השלג כבר נמס והאביב מתקרב לפחות באופן תיאורטי ואז בסוף השבוע החשוב שבו אנחנו מארחים את להקת המחול הקיבוצית שהגיעה במיוחד לציין איתנו "100 שנות קיבוץ" – סערה! אף אחד לא מבין את העוצמה עד שלא מתגלים הנזקים למחרת וגם אנחנו נוסעים בלי פחד לניו יורק למופע. כשאנחנו חוזרים הדרכים חסומות. אין חשמל בכל האיזור. רמזורים נתלשו ונפלו על הכביש, עצים עקורים חוסמים את הכבישים ואנחנו מפלסים את דרכנו בגבורה ומגיעים לבית החשוך.
בבוקר מסתבר שעצים נפלו על רכבים, על בתים והרסו אותם לגמרי. העצים גדולים – השורשים שלהם קצרים כי מי התהום באיזור גבוהים והבתים מעץ. שני אנשים נהרגו בטינאק שזה ממש לידינו- והמון המון חוטי חשמל נקרעו – כל האיזור מנותק מחשמל וההופעה השנייה שלנו בוטלה. בחוץ, לאור השמש הזורחת, מתגלים הנזקים. אנחנו בסדר, גם החברות שלי. אצלנו החשמל חוזר רק אחרי יומיים – בינתיים המרתף מוצף, כמו אצל רוב האנשים מסביב, כי המשאבות לא עובדות. כל השבוע אנחנו מארחים משפחות שעדיין אין להם חשמל. בישראל, אנחנו אומרים, כבר היו מזמן יוצאים להפגנות, מפטרים את מנכ"ל חברת החשמל.
כאן באמריקה הגדולה משפחות יושבות חמישה ושישה ימים ללא חשמל, בשקט. בית הספר נסגר וגם ה- ג'י סי סי. רק הקניונים הגדולים מחוברים לגנרטורים וממשיכים לפעול כתמיד.

בעין השופט שלנו חוטי החשמל כבר מזמן מתחת לאדמה. בעניין הסנאים, אם התבאורן לא היה מתמודד עם הנושא, לבטח היו מקימים ועדת סנאים שהייתה בודקת וממליצה עם איזו חברה כדאי לעבוד.
כשהייתי קטנה ועוד לא ידעתי בכלל שהעולם מחולק לעשירים ועניים, גדלתי בקבוץ כפר סאלד שבצפון. השתתפתי בחוג סקי לילדים. היה בקיבוץ מחסן של ציוד לסקי. אני זוכרת את אמא שלי ויניב לוקחים ציוד מהמחסן ועולים לחרמון.
בעיתון של עין השופט, שהוא ללא ספק העיתון הכי טוב שיש ואנחנו לא מחמיצים את הקריאה בו, אספו אנשים שונים את תכני החג לדיון על חופש, חירות ואחריות, על כלא וכפייה של צורת חיים איש על רעהו.
אני מוסיפה את המילה בחירות – שחובקת בתוכה גם היא את המילה חירות. אני הופכת ובודקת את הבחירות שלי והחירות שלי.
פעם, לפני הרבה שנים ישבתי בשיחה כמעט אישית (יחד עם יניב שלי – שהוא אחת הבחירות הטובות ביותר שעשיתי בחיי ושאני ממשיכה לעשות) עם רב. הייתה שיחה כנה ומרתקת. בסוף השיחה החצפתי ושאלתי: "כבוד הרב, תסביר לי איך אדם מתקדם ונאור שכמוך צריך לחיות תחת מסכת של אסור ומותר שמישהו אחר קבע מזמן. אתה לא יכול לבחור לעצמך מה לאכול ומתי? מתי להיות עם אישה? מתי להדליק חשמל? או לסוע?- " הרב הקשיב לי קשב רב ולבסוף בחר את מילותיו: "אני." הוא אמר, "אני בוחר לעצמי כל בוקר מחדש להיות חלק מהעולם הדתי. אני בוחר לקחת על עצמי את כל החוקים והמצוות שאני מאמין שהופכים את חיי למשמעותיים, לנכונים וליהודיים יותר – עבורי".
מטנפלאי הקרה, שאותות האביב אוטוטו מתחילים בה שלוחה ברכתינו האוהבת לחג חירות שמח!
בהמשך אני מבטיחה לספר על ניו יורק העיר הגדולה, על הפארקים היפים שסביב לנו, על החינוך הציבורי האיכותי לו זוכים ילדינו כאן, על הביקורים בטורונטו ועל הדברים המקסימים שאנחנו חווים כאן. חג שששששמח גליה.
,

החצי השני של השליחות

לשליחות יצאתי יחד עם משפחתי: גליה אשתי (רציתי לכתוב רעייתי, אבל זה תואר ששרה נתניהו מחזיקה עליו בלעדיות אז לא נותר אלא להשתמש במינוח המסורתי) ושלושת ילדינו: תו, בננו הבכור בן 14 וחצי, גיא ביתנו האמצעי בת 12 ומטר ביתנו הקטנה בת 7. היות והבלוג מלווה את השליחות החלטנו גליה ואני שהיא תכתוב (ותיכף תראו שהרבה יותר כיף לקרוא את מה שגליה כותבת... ) על הצד החוויתי- משפחתי של השליחות. להלן הפוסט הראשון שכותבת גליה. קצת ארוך אבל מאוד מומלץ תהנו - יניב



- גליה שגיא עין השופט – זמני: טנפלאי –ניו ג'רסי. 27/1/2010

החצי השני של השליחות - או איך אומרים כוסברה באנגלית


בחיל ורעדה אני ניגשת למלאכת הכתיבה. תמיד אהבתי לכתוב ותמיד החשבתי את הכתיבה למלאכתם של אומנים גמורים. לימים, כשאני גדלה וזוכה לעסוק בתיאטרון ובימוי, גדלה הערכתי לכותבים ולפרי יצירתם המאפשר לנו הקוראים מגוון עצום ואין סופי של השלכות ואינטרפרטציות ובנייה חוזרת של עולמות ותיקונם.

והנה נקרית בדרכי ההזדמנות לכתוב ולשתף בחצי השני של השליחות זו אשר לקחה אותנו עם שלושת ילדינו אל מעבר לים לעיר קטנה ומקסימה, ממש ליד "העיר הגדולה".
קשה להאמין שאנחנו כאן כבר חמישה חודשים. קשה להאמין שאנחנו כאן רק חמישה חודשים. לפעמים אני הולכת לישון עם ההרגשה שתמיד הייתי כאן ומתעוררת בבוקר עם השאלה "איפה אני??" .
קצת כמו אחרי לידה – גם כשנדמה לך שמתחילה איזו שיגרה ואת יכולה להתחיל לדבר עם חברות על עוד דברים חוץ מאוכל, כביסה, קניות וכמה הילד בכה הלילה... אז הקלפים נטרפים וכל מה שאיכשהו תכננת להיום עובר לזמן אחר...
אז ככה זה כבר חמישה חודשים שאני לומדת לכבס, לבשל, לנהוג... (אני יודעת שיש קיבוצניקים שיודעים לעשות זאת בלי בעיה – אני לא!). למעשה חוץ מפסטה ופשטידות לא בשלתי בארבעים ושלוש שנותיי. מעולם לא כיבסתי במכונה, והנהיגה? טוב זו שריטה עמוקה ובכלל מי צריך לנהוג כשיש אופניים?
לצד זה אני מכינה כל יום שיעורי בית באנגלית ואוספת בזהירות את אינסוף הדמעות של ילדי המתגעגעים לכל מה שהיה שלהם, לכל מה שהיו קודם, לחברים... .
יש לי חברה שכותבת לי: "כל אחד והקצב שלו...תנשמי, תעשי בקצב שלך את הדברים, לא בקצב של אחרים". לפעמים כשאני לא עונה לה, היא ממשיכה וכותבת: "אני אכתוב לך בכל מקרה גם אם לא תעני.. עד שיהיו לך כוחות...".

בוקר אחד אחרי שאני מובילה את מטר הבת הקטנה שלנו לבית הספר ומסבירה לה בפעם המי יודע כמה שאין לה חום והיא לא חולה, שהיא חייבת ללכת לבית הספר. אני אחכה לה שיסתיים היום ואבוא לקחת אותה כמו תמיד. אני נותנת לה אקמולי לכאבי הבטן וטיפות באך לכאבי הראש ותמונה קטנה של אבא שתסתכל באמצע היום... "את תהיי בסדר" אני מנסה לעודד אותה... ושולחת אותה להתמודדות היומיומית שלה...

"יום אחד זה יקרה" ריטה שרה: "משהו ירגע בנו" ריטה שרה לנו... מטר ואני מחכות בסבלנות וגם בעבודה קשה.

כמו תמיד, אחרי הפרידה הקשה הזו, אני מוצאת את עצמי מדפדפת במחברות המתכונים שאספתי וקבלתי מתנות מהבנות בעין השופט ומאמא שלי ומאמא של יניב ועוד ועוד. אני מחפשת מה אכין היום לארוחת צהריים.
'משהו חדש ורצוי שיהיה גם רוטב של החדר אוכל' – כמו שתו אומר אחרי שהשלים עם העובדה שאין יותר ממנה אחת ושתי תוספות בכל ארוחה, ולא, אין גם צמחוני.... זה לא חדר אוכל!
ואז מתגנבת במוחי מחשבה חדשה (חייבים להתפתח...). אני פותחת ספר בישול אמיתי ומוצאת מתכון של קציצות ברוטב ים תיכוני. במרץ אני מתחילה לחתוך ולקצץ ירקות. במחבת אחת מטגנת גזר עם בצל ובשנייה את הפלפל האדום. סיר אחד לבשר ואחד לרוטב... ואז אני נעצרת. חסר לי כמון. מה עושים? לא נורא, כולו כמון- יהיה בלי. ושוב נעצרת. מה עכשיו? כוסברה. מה זה כוסברה?? אם הייתי עובדת במטבח יותר מהחמישה ימים הראשונים בהם הגעתי לעין השופט לפני 20 שנה ונתנו לי לחתוך חסה להגשה עצמית,,, אולי הייתי יודעת מה זה כוסברה. בכל אופן שני מרכיבים חסרים במתכון אחד חדש מספר בישול אמיתי זה נראה לי יותר מדי!
אני עולה על האוטו הגדול שלנו ונוהגת לבד לחנות הקרובה. מלאת גאווה בעצמי אני נכנסת לחנות אוספת כמובן עוד כמה מוצרים באותה הזדמנות, קופסא קטנטנה של כמון ב5 דולר ו99 סנט (ככה זה עולה גם בארץ???)
ואהה – איפה הכוסברה??
אני עוברת שוב ושוב על כל הירקות בחנות הגדולה. מה זה כוסברה??

טוב, אני חושבת לעצמי, אני אשאל.. אני כבר רגילה לתהליך המשפיל הזה של להיכנס לחנות ולהתחיל לבקש עזרה באנגלית העילגת שלי.
"אסקיוזמי" אני פונה לגברת אחת באזור הירקות, ושוב נעצרת – איך לעזאזל אומרים כוסברה באנגלית??
אולי, אני מפעילה יצירתיות, אולי כוסברה זה כמו סלרי ואומרים את זה אותו דבר... אני מגייסת את כל המבטא האמריקאי שלי ובריש מתגלגלת וחיוך אווילי שואלת: "דו יו נו וור איז דא כוסבררררה??"
- זה לא עובד....
אני מתקשרת לאחת מהבנות בטנפלאי ולוחשת: איך אומרים כוסברה באנגלית?? "אההה – לא זוכרת" היא לוחשת חזרה, אחרי שהיא מנסה לגייס לעזרתי גם בנות אחרות שבסביבתה..
עוד מעט כבר צריך לאסוף את הילדים ואני מזיעה כאן כאילו הייתי בעצמי איזו קציצה ים תיכונית. בסוף אני מתקשרת ליניב – "אני באמצע ישיבה" - "לא אכפת לי... אני באמצע החנות ואני לא אזוז מכאן בלי כוסברה, אז תברר איך אומרים את זה.."
הבנות שהיו איתו בישיבה ידעו. וגם אמרו לו שזה סימן לארוחה טובה שמחכה לו בבית... וכך באמת היה.

"את לא במגרש שלך" הסבירה לי אחת הבנות בטנפלאי בזמן שצעדנו במגרש המקומי... "זה ייקח זמן".

אתמול כשצעדתי עם חברה אחרת העזתי ושאלתי על מייבש הכביסה שלנו. "לוקח לו שעות לייבש את הכביסה.. גם אצלך זה ככה" – "כן" היא אמרה, ושתינו קיטרנו על חשבון החשמל, "לפחות שעה". "לא", אני בולעת עוד פיסת אגו: "שעות"....
ואז היא הסבירה לי שיש למייבש רשת שצריך לנקות פעם בכמה כביסות ואתם יכולים רק לנחש איך שלי נראתה אחרי חמישה חודשים שלא ניקו אותה.
"איך יכולת לדעת" היא מנחמת אותי... כן אני צריכה ללמוד לשחק את חיי במגרש החדש. חלק כבר מסתדר – מטר מחייכת בבוקר בדרך לבית ספר ואצלי בבית יש כבר ארוחות כמו בחדר אוכל (טוב נו כמעט כמו בחדר באוכל – של עין השופט..) ועוגות טובות...בדרך כלל...
וחלק? חלק זה יקח זמן ובסוף נתרגל לכך שכאן אנחנו לא במגרש שלנו וגם לא נהיה...כי גם כשנדע איך אומרים כוסברה באנגלית תמיד יגיע היום שנצטרך כרשה לאיזה בישול ונעמוד בחנות, שוב, חסרי אונים...

WINTER CAMP - MOSH CHOREF

Hello all,

I have taken the liberty of translating the latest posting by Yaniv (http://ysagee.blogspot.com), written after the just ended mosh choref U.S. I challenge you to read this and not be inspired! I also hope you will comment, and discuss, either on Yaniv's blog or elsewhere.

Chazak ve'ematz
Efrat

Tuesday, December 29, 2009
About a month ago, a delegation of the council of youth movements in Israel visited here in New York (during the years 2003-2006 I was the chair of this council). In a discussion with my colleagues from youth movements in Israel I presented the structure of annual activities of the movement here. I described yearly activities centered around a month and a half of summer camp, 5 days of winter camp, two more occasions of 3 days of camp in the fall and spring, and alongside this, monthly seminars of 6 hours on Shabbat. “What, you don’t have weekly ken activities?” I was asked. I answered no. “So this isn’t exactly a youth movement” I was told. And I answered that of course this is a youth movement because it is built on all the operating principles of a youth movement (youth educating youth, a framework of choice and volunteerism, symmetry of relations, hagshama, multi-dimensional educational activities), but beyond this, I explained that from the vantage point of quality time during which a madrich works with a chanich, here we have opportunities that are even greater than exist in the educational structure of weekly activities and two short camps in Israeli youth movements. I related this story to the madrichim who gathered in the cheder ochel of winter camp for an opening sicha, and I told them that I am a staunch believer in our youth movement and in our educational activities, but the time we have with chanichim is indeed very measured, and therefore they need to grab this educational opportunity with both hands and to exploit it to the end. We sat in the warm cheder ochel. Outside it was 3 degrees below zero (Celsius), and inside sat a band of young people ages 17-21, preparing themselves for an educational mission of 24 hours a day times 5 days, with children in the snow and cold of the Catskill Mountains in upstate New York. The location was stunningly beautiful, the camp is an environmental center operating year round, the tzrifim warm and pleasant. Under these conditions the chanichim of Hashomer Hatzair experienced 5 days of Jewish identity (Chanuka, Shabbat, Hebrew), Israel, group processes, survival in the snow (building shelters, building fires and identifying tracks of animals), ropes courses, ecology of humans and nature, engagement and political activism, cultural evenings – music, drama. And lots and lots of fun and experiences of togetherness and cooperation. When the camp came to a close we reviewed, together with the madrichim, the educational experience we had all gone through. And there was definitely the sense of a very meaningful educational undertaking. These were 5 days of a youth movement at its best, days that brought to the forefront how educationally crucial the youth movement here is. The relevance it affords contemporary “wired” Jewish youth from the big city in the stronghold of world capitalism. On the other hand – this again revealed the large gap between the rare educational quality and the oh so small number of shomrim and shomrot who were at the camp (a total of 55 chanichim and madrichim), and this too was a topic I spoke about with the madrichim at the conclusion of winter camp – how do we translate energy that is so positive, and convert this high quality educational meaning to aggressive marketing that will lead us to hundreds and thousands of participants. This is the essential task and it is also an existential mission. Without a real breakthrough that will turn Hashomer Hatzair into a movement working among thousands of youth here – the movement will not exist for future generations, and maybe not even for a few more years. And as I have stated – for this I am here and by this I will be measured.
Chazak ve’ematz
Yaniv

מחנה חורף

לפני כחודש ביקרה כאן בניו יורק משלחת של מועצת תנועות הנוער בישראל (בשנים 2003-2006 הייתי יושב ראש של המועצה הנ"ל)בשיחתי עם חבריי מתנועות הנוער בארץ הצגתי את מבנה הפעילות השנתית של התנועה כאן. מדובר בשנת פעילות שבמרכזה חודש וחצי של מחנה קיץ, 5 ימים של מחנה חורף, עוד פעמיים 3 ימי מחנה בסתיו ובאביב, ולצד זה סמינרים פעם בחודש של 6 שעות בשבתות. " מה אין לכם פעילות שבועית בקן ?" נשאלתי. השבתי שלא. " אז זה לא בדיוק תנועת נוער" אמרו לי . ואני השבתי שכמובן שזו תנועת נוער בהיותה בנויה על כל העקרונות הפעלה של תנועת נוער (נוער מחנך נוער, מסגרת של בחירה והתנדבות, סימטריה ביחסים, הגשמה, פעילות חינוכית רב מימדית) , אבל מעבר לזה הסברתי שמבחינת זמן איכותי שבו מדריך מחנך חניך יש כאן הזדמנויות אפילו גדולות יותר מבמבנה החינוכי של פעולה שבועית ושני מחנות קצרים שקיים בתנועת הנוער הישראלית. את הסיפור הזה סיפרתי למדריכים שהתקבצו בחדר האוכל של מחנה החורף לשיחת פתיחה, ואמרתי להם שאני מאמין גדול בתנועת הנוער שלנו ובפעילות החינוכית שלנו, אבל הזמן שלנו עם החניכים אכן מדוד מאוד, ולכן עליהם לקחת את ההזדמנות החינוכית בשתי ידיים ולמצות אותה עד תום. ישבנו בחדר האוכל המחומם בחוץ היה -3 מעלות ושלג, בפנים ישבה חבורה בגילאים של 17-21 והכינה את עצמה למשימה החינוכית של 24 שעות כפול 5 ימים עם ילדים בשלג ובקור של הרי הקצקיל בצפון מדינת ניו יורק. המקום מדהים ביופיו, המחנה הוא מרכז אקולגי שפועל כול השנה, הצריפים מחוממים ונעימים. בתנאים האלה עברו חניכי השומר הצעיר 5 ימים של זהות יהודית (חנוכה, שבת, עברית), ישראל, תהליכים קבוצתיים, הישרדות בשלג (בניית מחסה, הכנת מדורה וזיהוי עקבות של חיות), צופיות על חבלים, אקולוגיה של אדם וסביבה, מעורבות ואקטיביות פוליטית, ערבי תרבות - מוזיקה, דרמה . והמון המון כיף וחוויה של יחד ושותפות. כאשר המחנה הסתיים עברנו ביחד עם המדריכים על החוויה החינוכית שעברה על כולנו . ובהחלט הייתה תחושה של מפעל חינוכי משמעותי מאוד. היו אלה 5 ימים של תנועת נוער במייטבה. ימים שהבליטו את חיוניותה החינוכית של התנועה כאן. את האלטרנטיבה שהיא מאפשרת לנוער היהודי המקוונן של העיר הגדולה במעוז הקפיטאליזם העולמי. מצד שני - שוב זה העלה את הפער הגדול בין האיכות החינוכית הנדירה שלנו לבין המספר הכל כך קטן של שומרים ושומרות שהיו במחנה (סך הכול 55 חניכים ומדריכים) , ועל זה גם שוחחתי עם המדריכים בסיום המחנה - איך מתרגמים אנרגיה כל כך חיובית, ומשמעות חינוכית איכותית לשיווק אגרסיבי שיוביל אותנו למאות ואלפי משתתפים. זו המשימה העיקרית, וזו גם משימה קיומית. ללא מהלך פורץ שיהפוך את השומר הצעיר לתנועה שפועלת בקרב אלפי בני נוער כאן - לא תתקיים התנועה בדורות הבאים, ואפילו לא תוך מספר שנים. וכאמור - בשביל זה אני כאן, ובזה אמדד

חזק ואמץ, יניב